בתור עדי־יהוה אנו אוהבים לשוחח על אמונתנו עם אנשים מכל הדתות,‏ אבל איננו נוטלים חלק בפעילויות בין־דתיות,‏ כלומר איננו משתתפים בפעילויות דתיות של אנשים בעלי אמונה אחרת.‏ המקרא מלמד שמשרתיו האמיתיים של אלוהים פועלים ”‏בהתאמה מלאה”‏,‏ מה שמצריך אחדות באמונה (‏אפסים ד׳:‏16;‏ קורינתים א׳.‏ א׳:‏10;‏ פיליפים ב׳:‏2‏)‏.‏ לשם כך אין די בהסכמה על ערכים כמו אהבה,‏ חמלה וסלחנות.‏ אמונתנו הדתית מבוססת על ידע מדויק מהמקרא,‏ אחרת הייתה אמונתנו לשווא (‏רומים י׳:‏2,‏ 3‏)‏.‏

 המקרא מציין שמי שמשתתף במנהגים דתיים של אנשים מדתות אחרות,‏ למעשה רותם את עצמו לעול לא־שווה עמם — אי־התאמה זו תסב נזק לאמונתו כמשיחי (‏קורינתים ב׳.‏ ו׳:‏14–17‏)‏.‏ מסיבה זו הורה ישוע לתלמידיו לא ליטול חלק בפעילויות בין־דתיות (‏מתי י״ב:‏30;‏ יוחנן י״ד:‏6‏)‏.‏ בדומה לכך,‏ בתורת משה נאסר על בני ישראל לחבור לעמים השכנים בפולחנם (‏שמות ל״ד:‏11–14‏)‏.‏ מאוחר יותר דחו נאמנים מקרב בני ישראל הצעה לעזרה שעלולה הייתה להוביל ליצירת ברית דתית עם עמים בעלי אמונה שונה משלהם (‏עזרא ד׳:‏1–3‏)‏.‏

 כן.‏ בדומה לשליח פאולוס,‏ במהלך שירותנו אנו חפצים להבין את צורת החשיבה ואת עיקרי האמונה של ”‏רבים ככל האפשר”‏ (‏קורינתים א׳.‏ ט׳:‏19–22‏)‏.‏ בשיחותינו עם אחרים אנו משתדלים בכל מאודנו ליישם את העצה המקראית לגלות ”‏כבוד עמוק”‏ לבן שיחנו (‏פטרוס א׳.‏ ג׳:‏15‏)‏.‏